ספרטה 2010
"אף עין לא יכלה להישאר יבשה בהלוויתו של רב סרן אלירז פרץ" אמר אתמול כתב הרדיו. בכל מהדורות החדשות ובכותרות כל העיתונים חזרו על ההספד המר של האם מרים פרץ, על בנה אלירז שנהרג לפני שלושה ימים במארב פלסטיני ברצועת עזה ועל בנה אוריאל שנהרג לפני 12 שנה במארב לבנוני בדרום לבנון. היום דיווחו העיתונים בכותרות ענק כי שני האחים הנותרים למשפחת פרץ, אביחי ואליסף, הודיעו לרמטכ"ל אישית על נחישותם להמשיך ולשרת שירות קרבי בצבא גם לאחר מה שקרה לאוריאל ולאלירז, ועל האם הכואבת והמתאבלת אשר עודדה אותם בהחלטה זאת, ועל ראש הממשלה נתניהו שביקר את המשפחה ביקור תנחומים ואמר לאם מרים שהיא גיבורה.
משפחה מאד צבאית היא משפחת פרץ. הבנים כולם מסורים לצבא ההגנה לישראל בכלל ולחטיבת גולני בפרט, תמיד במדים, תמיד בשטח, תמיד נלחמים באויב בצפון ובדרום ובמרכז. בעצם, הם ממשיכים במלחמה גם כשאינם במדים, יוצאים להתנחל ברחבי יהודה ושומרון ולהוסיף ולגאול עוד ועוד מן האדמה שהבטיח אלוהים לעם היהודי לפני 3000 שנה בערך. רב סרן אלירז פרץ בנה את ביתו במאחז בלתי חוקי, ופשוט התעלם מן העובדה שהאדמה שייכת לתושבים פלסטינים מהכפר הסמוך. ממשלת ישראל הבטיחה כמה וכמה פעמים לממשלת ארצות הברית לפנות את המאחז הזה (זה היה עוד בזמנו של ג'ורג' וו. בוש). אז הבטיחה. ובג"צ הוציא צו לפינוי המאחז. אז הוא הוציא צו. ועכשיו, מי הגיבור שיעז להרוס את ביתו של אלירז פרץ הגיבור שנפל למען המולדת?
לפני אלפי שנים הייתה ביוון עיר מדינה שנקראה ספרטה, עיר שהקדישה את כל כולה לצבא ולמלחמות, שגבריה בילו את חייהם באימונים צבאיים בין מלחמה למלחמה ונשותיה שרו שירי תהילה לגיבורים שחזרו משדה הקרב והתאבלו על הגיבורים שנפלו. חיילי ספרטה יצאו למלחמות חיצוניות, אך במיוחד היו נכונים תמיד לסכנת התמרדות של ההלוטים, האוכלוסייה המדוכאת הגדולה שחיו בספרטה עצמה ובצעו את כל העבודות השחורות עבור אדוניהם הספרטנים. לאנשי ספרטה לא זמן ועניין בתרבות ואמנות או בפילוסופיה, את כל זאת הם השאירו לאויביהם הגדולים, האתונאים. כך גם את השיטה הפוליטית הטיפשית שנקראת "דמוקרטיה", שבה מבזבזים על כל מיני ויכוחים זמן יקר שעדיף להקדיש אותו לאימונים כדי להיות חיילים טובים.
לו הייתה עדיין ספרטה קיימת היום, משפחת פרץ הייתה זוכה שם לאזרחות של כבוד. אבל כמה ישראלים רוצים באמת לחיות בספרטה מודל 2010?
