עודד פילבסקי 1932-2011
בחודש יוני 1967, משטר הכיבוש בשטחים הפלסטיניים היה רק בן כמה שבועות ומרבית אזרחי ישראל עוד היו שרויים באיפוריה לאומנית של ניצחון ושל הערצה לצבא המנצח (ביניהם, למען הגילוי הנאות, גם כותב שורות אלה). אך כבר באותם הימים היו אנשים – קבוצה קטנה ובאותו זמן מאד מבודדת – שיצאו למחות על הכיבוש שזה עתה נולד ולגנות אותו בכתובות גרפיטי שנכתבו בלילה על קירות תל אביב.
"הארגון הסוציאליסטי בישראל" היה השם הרשמי שבו קראו לעצמם אותם חלוצי המאבק בכיבוש. באמצעי התקשורת שהרבו להתקיף ולגנות אותם הם נקראו בדרך כלל בשם "מצפן", כשמו של העיתון שהוציאו במאמץ גדול ומכרו ברחובות (דבר שהיה כרוך לא פעם בסיכון בלתי מבוטל).
אחד הבולטים בקבוצה הזאת היה עודד פילבסקי, שאותו ראיתי תמיד בהפגנות נגד הכיבוש בכל השנים בהן אני משתתף בהן – ואשר השתתף בהפגנות ומאבקים רבים ומגוונים עוד הרבה לפני שהיה כיבוש, ועוד הרבה לפני שנולדתי. בשבוע שעבר נדם ליבו האמיץ והנדיב.
מן המאמר שכתב על תולדות חייו ודרכו הפוליטית הארוכה והמפותלת בחרתי להביא כאן שני קטעים, רלוונטיים מאד גם ובמיוחד בימים אלה.
"הקציר הנטוש"
קיבוץ "משאבים" (משאבי שדה), שבו הייתי חבר , השתייך ל"קיבוץ המאוחד". היתה בו אווירה שמאלית-ציונית. בחגיגת שנתיים לעליית הקיבוץ על הקרקע. הצבנו בפינת האולם שבו נערכה החגיגה קופסת עץ גדולה ועליה כתובת: "איסוף תרומות לתמיכה בשביתת הימאים". לחגיגה הוזמנו גם נציגי שני שבטים בדואים שגרו בקרבתנו, אבו-רגייק וא-סנע. הם הוזמנו לשבת קדימה, בקרבת הבמה. (...)
אחר עונת הזריעה של סוף 1950 גירש הצבא הישראלי כמה שבטים בדואים מסביבות תל-ערד אל מעבר לגבול עם ממלכת ירדן. זה לא היה מקרה יחיד, גם באזור הר הנגב גורשו שבטים בדואים אל מעבר לגבול עם מצרים. השתתפותי במה שכונה "הקציר הנטוש" בתל-ערד השפיעה עלי עמוקות. התחדדה תפיסתי את המעש הציוני של הטיהור האתני.
מעשה שהיה כך היה : חורף 1950-1951 היה מבורך בגשמים. השעורה שזרעו הבדואים הניבה יבול מפואר אשר כמוהו יקרה במקומותינו רק אחת לעשור. ומי אם לא קיבוצי הנגב, במשותף, בהנהגת מפקדת הצבא במחוז הנגב, הסתערו על הקמה הגבוהה שעלתה כפורחת, פרי עמלם וזרעיהם של הערבים הבדואים אשר גורשו מן המדינה אחרי שזרעו. הוקם שם מחנה אוהלים למשך כמה שבועות, לשרת את שיכונם וארוחותיהם של "העושים במלאכה". לכל קיבוץ הוקצתה חלקה לקציר. גרעיני השעורה הוסעו במשאיות לשוקי הגרעינים. את התמורה חילקו לכל קיבוץ לפי אורך מאכלת הקומביין אשר השתתף בקציר הגזול ("הנטוש").
הייתי שם סבל, ויחד עם אחרים עסקנו באיסוף שקי השעורה מן השדות למחנה והעמסתם משם על גבי משאיות לשיווק. פתאום, כך באמצע ההעמסה, נפל לי האסימון והתחלתי להבין מה בעצם מתרחש כאן. חבורה קולקטיביסטית חדורת רעיונות סוציאליסטיים, מצויידת במיטב המיכון החקלאי שנרכש באשראי מן הסוכנות היהודית, קוצרת-גוזלת את פרי עמלם של ערבים עניים שגורשו מעל אדמתם ומארצם.
למאמר במלואו:
http://www.matzpen.org/index.asp?p=toldot_oded.
מהותי
לכל אנטישמי – אני יהודי
לארץ ישראל השלמה – אני פלסטיני
לגזענים לבנים – אני שחור
לזיקפת הקוממיות – אני גלותי
למגלומניה היהודית – אני גוי
לניאו-נאצים האירופים – אני ערבי, טורקי וכורדי
לשונאי זרים – אני פועל זר
לשונאי נשים – אני פמיניסט
לאריסטוקרטים – אני פשוט-עם
לגנרלים זחוחי דעת – אני סרבן
עודד פילבסקי, 2002
לעודד פילבסקי לא נערכה הלוויה. הוא בחר לתרום את גופתו למדע. במקום הלוויה, קבעו משפחתו וחבריו לקיים ערב לזכרו ביום רביעי, 27 באפריל, בשעה 7.30 בערב, בבית סוקולוב, רחוב קפלן 4, תל אביב.
