הפשע של עקבה: להיות קיימים
בסך הכל שלוש מאות תושבים גרים שם. שום טיל לא נורה משם. אפילו אבנים לא זרקו שם, לא עכשיו וגם לא בשיא האינתיפאדה הראשונה או השניה. נגד איש מתושבי הכפר לא הועלתה טענה, ולו הקלה ביותר, על מעשה אלים כלשהו. ובכל זאת, גם בזמן התדרדרות והסלמה מלחמתית בגבול הרצועה מצא צבא ההגנה לישראל זמן ומשאבים לשלוח הרבה חיילים למשימה מלחמתית בכפר הזה - כמעט יותר חיילים ממספר תושבים בכפר.
אל שלושה בתים שסומנו מראש הגיעו החיילים, דרשו מן המשפחות לצאת מיד, השליכו החוצה את המטלטלים והביאו דחפורים להחריב את הבתים לנגד עיני הילדים הנפחדים. וגם את שני הכבישים המחברים את הכפר אל העולם החיצוני חרשו חיילי הצבא המוסרי ביותר בעולם, חרשו וחרשו כדי שלא יישאר למכוניותיהם של תושבי עקבה שום קטע עביר. ואת עמודי החשמל לצד הדת עקרו וניפצו, וגם את הגדר, וגם אל השדות שליד הכביש חרשו והרסו חלק גדול מהיבולים.
"כביש השלום" קראו תושבי עקבה לכביש בן קילומטר שחיבר אותם אל כביש הבקעה. החיילים ששיגרה לשם מדינת ישראל לא התענינו באיזה שם נקרא הכביש שאותו הצטוו להרוס.
קצת היסטוריה
זאת איננה הפעם הראשונה שהכפר עקבה סופג את נחת ידה של מדינת ישראל. למעשה, מאז נכבש השטח בשנת 1967 לא הסתירה מדינתנו את עמדתה שהכפר הזה אינו צריך להיות קיים (הוא אינו מופיע בשום מפה המודפסת בישראל) ועשתה הרבה כדי שבאמת הוא לא יהיה קיים במציאות. לא רק ששוב ושוב נהרסו בתי הכפר, אלא שבמשך שנים רבות היה שם בסיס אימונים של צבא ההגנה לישראל וחיילים קיימו אימונים באש חיה בין בתי הכפר. לא פחות מתשעה תושבים נהרגו מכדורים תועים ואחרים נפצעו. אבל התושבים סרבו להבין את הרמז העדין ולעזוב את המקום. הם קברו את מתיהם והתאבלו עליהם והמשיכו לגור במקום הקשה והמסוכן.
רק בשנת 2001, בעקבות עתירה לבג"צ שהגישה האגודה לזכויות האזרח, נדרש הצבא לסלק את הבסיס ולהפסיק לקיים אימונים בין בתי הכפר. ועדיין עמדו הרשויות על דעתן שאסור לבנות במקום הזה ולא יינתנו רישיונות לבניה ולכן הבתים שנבנו בעקבה בלתי חוקיים ויש להרסם, וכך גם הכביש הבלתי חוקי שהקים הכפר הבלתי חוקי לתנועת המכוניות הבלתי חוקיות של תושביו הבלתי חוקיים... .
מה כל כך הפריע לרשויות בקיומו של כפר קטנטן, שמרבית אזרחי ישראל מעולם לא שמעו עליו? על כך מעולם לא ניתנה תושבה מוסמכת. אפשר רק לנחש שזה התחיל באיזו צורה עם יגאל אלון, שר בכיר בממשלת ישראל בתקופה שלאחר 1967, אשר הגה את הרעיון שמדינת ישראל צריכה לשמור בידיה את בקעת הירדן ולישב בה יהודים ישראלים ככל שירצו לבוא לשם (מסתבר שלא כל כך הרבה רצו) ולהקשות או למנוע בכל דרך אפשרית נוכחות ערבית שם. לרוע מזלו של הכפר עקבה, הוא ממוקם ממש בשוליה של בקעת הירדן. אם רק אפשר היה להיפטר ממנו ולמחוק אותו, יתרחב במספר קילומטרים השטח המסומן לסיפוח עתידי לישראל. יגאל אלון מת מזמן, אבל התכנית שהגה עודנה חיה ובועטת. בעיטות מכאיבות מאד, לעיתים.
בשנת 2003 ביקרו דחפורי הצבא בעקבה והחלו להחריב בית אחר בית. פעילי שלום פנו אז אל הקונסוליה האמריקאית במזרח ירושלים, ולאחר כמה טלפונים משם לגורמים בכירים בישראל ההרס נפסק. אחרי הארוע הזה עברו על עקבה שבע שנים שקטות פחות או יותר, והכפר החל לשגשג, עם סיוע בינלאומי.
ארגון סיוע אמריקאי סייע לסלול ולזפת את כביש הגישה לכפר, וממשלת בריטניה מימנה הקמת מרפאה. את גן הילדים בנה ארגון הומניטרי אמריקאי, "האגודה לבניה מחדש", ובעזרת ממשלות יפאן, בלגיה ונורבגיה הוקמה לגן הילדים קומה שניה כדי שיוכל לקלוט גם ילדים מכפרים קטנים אחרים באזור. ממשלת יפאן גם מימנה הקמת מיכל מים גדול למען תושבי הכפר. (אי אפשר, כמובן, לחבר אותם בצינור לאספקת מים כמו בכל כפר רגיל – מערכת אספקת המים באזור נמצאת בשליטת ממשלת ישראל וצבאה...)
ראש הכפר, חאג' סמי סאדק – אדם המרותק לכסא גלגלים מאז נפגע בצעירותו מכדוריהם של חיילים שביצעו אימונים באש חיה ליד ביתו – הוזמן למסעי הרצאות בארצות הברית ובאירופה ונפגש עם כל מיני אח"מים ונתן ראיונות לעיתונות בארצות שונות. במשך שנים רבות נראה היה שהרשויות בישראל החליטו לעזוב את הכפר הזה במנוחה. עד לשבוע האחרון.
מה קרה עכשיו? מי החליט שהגיע הזמן להחזיר את רכב ישראל ודחפוריו אל הכפר עקבה? שוב, אפשר רק לנחש. אולי יש לזה קשר עם ביקורו המתוקשר מאד של ראש הממשלה נתניהו בבקעת הירדן לפני חודש, במרחק לא גדול מן הכפר עקבה, והצהרותיו התקיפות שהבקעה הזאת חייבת להישאר בשליטה ישראלית. לא שנתניהו בהכרח נתן הוראה.והנחיה ישירה להרוס בתים ולחרוש כבישים בכפר עקבה. אבל אנשי הצבא והמנהל בשטח מרגישים היטב את רוח המפקד..
"זה היה אשר צור מהמנהל האזרחי, אותו האיש שכבר הרבה שנים בא להרוס אצלנו. גם הפעם זה היה הוא. מה הוא רוצה מאיתנו?מה עשינו לו?" סיפר לי חאג' סמי סאדק, ראש הכפר. "שאלתי אותו 'אין לך אשה? אין לך ילדים? מה היית מרגיש אם לך היו באים להרוס את הבית?' הוא לא ענה לי. אחר כך, כשהם הלכו, שאל אותי אחד מהתושבים שנשארו בלי בית: 'אתה תמיד מדבר על שלום עם ישראל. האם זה השלום שלך?' ומה אני יכול לענות?"
