ג'וליאנו
בין התצלומים הישנים ששמרתי מכל מיני הפגנות נמצא על הקיר, מול המחשב בו אני כותב כרגע, נמצא אחד - קצת דהוי אבל עדיין בולט - בו מופיעים ג'וליאנו מר ואמו המנוחה ארנה בהפגנה שנערכה בעיר התחתית בחיפה. את שניהם תפס הצלם ברגע של צעקה וזעקה. ג'וליאנו צעיר בתצלום הזה, עדיין לא גידל את הזקן שאפיין אותו בשנים מאוחרות יותר. נדמה לי שאני זוכר את ההפגנה המסוימת הזאת, את הצעקות והמחאה והזעם, אך איני יכול להיזכר מה יהיה מעשה העוול החמור שנגדו מחינו שם, ועל מה ראה ג'וליאנו באותו יום סיבה וצורך לענוד טלאי צהוב לחזהו ולהתעמת בצעקות עם עוברים ושבים.
היו שנים בהן הפגנה נגד הכיבוש לא היתה שלמה בלי ג'וליאנו מר בין המשתתפים והמארגנים. בשנים האחרות כבר כמעט לא ראו אותו בהפגנות. את כל כולו נתן לתיאטרון החופש במחנה הפליטים בג'נין,שאותו הקים והפעיל. את כולו נתן לקידום הרעיון כי פלסטינים יכולים להיאבק נגד הכיבוש ולדרוש את חירותם גם מעל במת התיאטרון. ופלסטינים לא מעטים החלו לקבל את הרעיון הזה, כולל כאלה שמקודם האמינו רק בכוח הנשק.
האם בא לשם כיהודי ישראלי מצד אמו, אשר יצא להביע סולידריות עם המדוכאים והנכבשים? (ארנה הייתה, למעשה, הראשונה שבאה אל מחנה הפליטים בג'נין ופעלה שם שנים וגם זכתה על כך בפרס נובל האלטרנטיבי). או שבא לשם כפלסטיני מצד אביו, פלסטיני שזכה לתנאים נוחים יחסית ובא לסייע לבני עמו המדוכאים יותר בגסות "גם זה וגם זה, לא זה ולא זה, הוא קודם כל היה בן אדם" אמר לי פעיל חיפאי שהכיר אותו היטב.
למישהו או מישהם פעילותו של ג'וליאנו מר-חמיס במחנה הפליטים בג'נין מאד הפריעה. מספיק הפריעה כדי שישלחו אליו ואל התיאטרון שלו רוצחים רעולי פנים. אישיותו הבולטת ודעותיו הבוטות של ג'וליאנו ללא ספק יצרו לו אויבים לא מעטים. חבריו לעבודה ולדרך, השחקנים הצעירים של תיאטרון החופש בג'נין, יאלצו להמשיך בלעדיו, מחוזקים מן הגל הגדול של כאב וזעם שפרץ בעקבות החדשות הנוראות. וגם בין השחקנים בישראל זכה ג'וליאנו לכבוד והערכה.
