מדינה אנגליקנית
בחדשות יום שישי בערב של הטלויזיה הישראלית נחו המראיינים והפרשנים לרגע מטרדות היום, וסקרו בחיוך את ההצגה התקשורתית הגדולה ביותר שהיה אי פעם. הפרשן ארי שביט ניצל את ההזדמנות להערה עוקצנית: "כל העולם מתלונן על זה שאנחנו מתעקשים על ישראל כמדינה יהודית. אבל הנה אנו רואים שהטכס הזה בלונדון הוא טכס דתי מובהק שבא מהיסטוריה דתית ארוכה. הנסיך ויליאם, אם יגיע להיות מלך, יהיה גם ראש הכנסייה האנגליקנית – ועל זה אף אחד לא מתלונן".
אכן, אין ספק – באנגליה לא בוצעה מעולם הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה. רשמית ועל פי חוק, הכנסיה האגליקנית עודנה שם הכנסייה הרשמית, דת המדינה. ובכל זאת, איש שם אינו מעלה על דעתו לטעון שמגיעות לאנגליקנים איזה זכויות יתר. שום ממשלה אינה נוקטת בצעדים ומדיניות שנועדו לשמור בכל מחיר על הרוב האנגליקני, ואיש לא יטען שקרקעות המדינה צריכות להיות נחלתם היחודית של האנגליקנים ורק שלהם. שום חבר פרלמנט שם לא יעלה על דעתו חוק של ועדות קבלה אשר יאפשר לקהילות למנוע כניסתם של מי שאינם אנגליקנים מפני שהם "אינם מתאימים למרקם החברתי". וגם עצמאותה של אירלנד לאחר מאות שנות שלטון בריטי, לא הותנתה ב"הכרה באנגליה כמדינה אנגליקנית". גם לא עצמאותה של הודו. וחוץ מזה, אין שם חוקים דתיים שכופים את מצוות הדת האנגליקנית על מי שאינם מקיימים אותן מרצונם החופשי.
נכון, מי שקורא בספרי ההיסטוריה יכול למצוא שפעם היו באנגליה חוקים ומנהגים כאלה, אשר כפו את הכנסיה האנגליקנית על מי שלא רצו בה והפכו את מי שאינו אנגליקני לאזרח ממדרגה שניה. זה היה לפני הרבה זמן, חוקים שבוטלו ונמחקו מספרי החוקים לפני מאות שנים ואשר איש לא יעלה על דעתו לחדש אותם.
מהי, אם כן, משמעות האופי האנגליקני של אנגליה בימינו? זה בעיקר דבר סמלי, כל מיני טכסים צבעוניים מדי פעם שאין להם השפעה ממשית על חיי היום יום. כמו בית המלוכה שם, שאין בידיו שום כוח פוליטי ממשי, וכל תפקודו בכל מיני טכסים והצגות כמו הצגת החתונה הגדולה.
אם אי פעם תסכים מדינת ישראל לצמצם את "האופי היהודי של המדינה" למרחב של סמלים וטכסים, ובחיי היום היום לנהוג בשוויון מלא בין כל אזרחי המדינה, יהיה לנו הרבה יותר קל להסביר את זה לעולם.
בחדשות יום שישי בערב של הטלויזיה הישראלית נחו המראיינים והפרשנים לרגע מטרדות היום, וסקרו בחיוך את ההצגה התקשורתית הגדולה ביותר שהיה אי פעם. הפרשן ארי שביט ניצל את ההזדמנות להערה עוקצנית: "כל העולם מתלונן על זה שאנחנו מתעקשים על ישראל כמדינה יהודית. אבל הנה אנו רואים שהטכס הזה בלונדון הוא טכס דתי מובהק שבא מהיסטוריה דתית ארוכה. הנסיך ויליאם, אם יגיע להיות מלך, יהיה גם ראש הכנסייה האנגליקנית – ועל זה אף אחד לא מתלונן".
אכן, אין ספק – באנגליה לא בוצעה מעולם הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה. רשמית ועל פי חוק, הכנסיה האגליקנית עודנה שם הכנסייה הרשמית, דת המדינה. ובכל זאת, איש שם אינו מעלה על דעתו לטעון שמגיעות לאנגליקנים איזה זכויות יתר. שום ממשלה אינה נוקטת בצעדים ומדיניות שנועדו לשמור בכל מחיר על הרוב האנגליקני, ואיש לא יטען שקרקעות המדינה צריכות להיות נחלתם היחודית של האנגליקנים ורק שלהם. שום חבר פרלמנט שם לא יעלה על דעתו חוק של ועדות קבלה אשר יאפשר לקהילות למנוע כניסתם של מי שאינם אנגליקנים מפני שהם "אינם מתאימים למרקם החברתי". וגם עצמאותה של אירלנד לאחר מאות שנות שלטון בריטי, לא הותנתה ב"הכרה באנגליה כמדינה אנגליקנית". גם לא עצמאותה של הודו. וחוץ מזה, אין שם חוקים דתיים שכופים את מצוות הדת האנגליקנית על מי שאינם מקיימים אותן מרצונם החופשי.
נכון, מי שקורא בספרי ההיסטוריה יכול למצוא שפעם היו באנגליה חוקים ומנהגים כאלה, אשר כפו את הכנסיה האנגליקנית על מי שלא רצו בה והפכו את מי שאינו אנגליקני לאזרח ממדרגה שניה. זה היה לפני הרבה זמן, חוקים שבוטלו ונמחקו מספרי החוקים לפני מאות שנים ואשר איש לא יעלה על דעתו לחדש אותם.
מהי, אם כן, משמעות האופי האנגליקני של אנגליה בימינו? זה בעיקר דבר סמלי, כל מיני טכסים צבעוניים מדי פעם שאין להם השפעה ממשית על חיי היום יום. כמו בית המלוכה שם, שאין בידיו שום כוח פוליטי ממשי, וכל תפקודו בכל מיני טכסים והצגות כמו הצגת החתונה הגדולה.
אם אי פעם תסכים מדינת ישראל לצמצם את "האופי היהודי של המדינה" למרחב של סמלים וטכסים, ובחיי היום היום לנהוג בשוויון מלא בין כל אזרחי המדינה, יהיה לנו הרבה יותר קל להסביר את זה לעולם.
